מה פתאום כואב לי עכשיו?

על כאבים, קשיי שינה, דיכאון שמגיעים דווקא אחרי שהתאוששנו מתקופה קשה

קצת מוזר לכתוב את הטקסט הזה עכשיו, כשהארץ רועדת ומטלטלת ממטחי טילים ומניסיונות לינץ' ברחובות, ומה שנדמה היה עד לפני כמה ימים כחזרה לשגרה כלשהי של כמעט-אחרי-קורונה, הפך כמעט באחת לבעבוע מפחיד מאד מאד.

במחשבה שניה זה דווקא מתאים לכתוב עכשיו. כשאנחנו ממש בתוך המצב הזה שעבור רבות ורבים דורש התגייסות של מאמצים וכוחות יוצאים מהרגיל כדי לתפקד, לשמור על שגרה או מראית עין של שגרה, לשמור על הילדים או הורים מבוגרים, לנסות להיות רגועים לידם ולא להשתגע מפחד.

ויכול להיות שכרגע הכל בסדר, כי בסך-הכל אנחנו מצליחות לג'נגל את הכל, וכמו שקורה במצבי חירום רבים, הגוף והנפש מתגייסים ומביאים לקדמת הבמה אנרגיה, בהירות ופעולה, מדויקות, מהירות, כדי לעשות את מה שנדרש.

קוראים לזה תגובת Fight or Flight, להילחם או לברוח וישנו גם F שלישי - קפאון - Freeze. אלה האפשרויות של מערכת העצבים האוטונומית שלנו בזמן תחושת איום על שלומנו.

המערכת הזו לא שואלת אותנו מה אנחנו מעדיפות לעשות עכשיו - היא מתגייסת לנתב מיד את האנרגיה לאן שהיא יכולה כדי להציל אותנו.

ברגע כזה - אזעקה, תאונה, נתקענו חלילה במעלית או נזעקנו לעזור לילד שנפל - מתרחשים במהירות שינויים בזרימת הדם, בהפרשת הורמונים, העלאת דופק ולחץ דם. מערכות שאינן חיוניות ברגע זה, כמו מערכת העיכול, לא מקבלות יחס. זהו מעבר ממצב שגרה למצב 'חירום'. ולעתים מתגלה שבזמן שהיינו בו, תפקדנו בצורה שאנחנו לא מכירות בשגרה. ואז הרגע הזה של החירום, שעשוי להימשך גם תקופות ארוכות בחיים (למשל - חיים באזור כמו עוטף עזה, נמצאות במערכת יחסים שיש בה אלימות, עובדות במקום עבודה עם חשיפה מתמדת למצבי חירום ולחץ נפשי, תומכות לאורך זמן בהורה או ילד חולים, ועוד) חולף, ויש תחושה שהכל בסדר. עשינו מה שנדרש, יצאנו מזה בשלום. הלאה.

אני כותבת כרגע על מצבים שמסתיימים, אבל ברור גם מהדוגמאות שנתתי, שלא תמיד זה כך, ולמצבי דחק מתמשכים יש מחיר גבוה מאד שהגוף והנפש משלמים על ההתמודדות המצטברת.

*

ואם זה חולף? לפעמים, זמן מה אחר-כך, עולים אל פני הקרקע צער, אבל, פחד, עייפות, דכאון או תחושת חוסר משמעות, ספקות עמוקים.

רגשות, תחושות או סימפטומים פיזיים שונים - כאבים לא מוסברים, קושי לקום בבוקר, חוסר תיאבון ועוד.

ואז עולה השאלה - אבל מה פתאום עכשיו? נכון שהיה קצת קשה אבל עברתי את זה, חזרתי לשגרה, יש לי עבודה ומשפחה וחברים ודווקא עכשיו -.

ההרפיה והחזרה לשגרה לכאורה, דווקא הן מאפשרות לגוף לבטא את המצוקה, הקושי, ההתשה שהיו ולא קבלו בזמן אמת מענה או עיבוד. לא היה להם אפיק ביטוי כשהתמסרנו למשהו חשוב ודחוף יותר.

ועולה, כנגד כל התכניות, הצורך לעצור. כמובן, לגשת לרופא המשפחה ולערוך בירור רפואי. ולהרהר לרגע אחורנית על התקופה שקדמה לשינוי - אילו רגשות ותחושות עולים כשאנחנו נזכרות בה? מה היה חסר לנו אז?

ובעיקר, האם נוכל כעת להסכים להאט, לאפשר זמן ומרחב של מנוחה, של ריפוי ושל טיפול בעצמנו, מסור כמו זה שהענקנו לאחרים כשהאדמה, האמתית או המטאפורית, רעדה תחת רגלינו.

*

Image by jplenio from Pixabay