פעם פגשתי את הזקנים החכמים שעסקו ברפואה הסינית בהרים רחוקים לפני אלפי שנים. הם הסתכלו עליי במבט תוהה ושאלו מה נסגר אתי.
להם הספיקו מחטים (די עבות ומפחידות בהשוואה למה שיש לנו היום) וצמחים שליקטו. הם נכנסו תחת כנפי המורה שלהם בגיל 3 וליוו אותו עד מותו. הם היו (כך נראה לי) רופאים סיניים ולא נזקקו לתוספות.
אבל אני, אוספת לי מורות ואמהות חברות מכל מיני מקומות ותחומים, נכנסת מתחת לכל מיני כנפיים, עצים וגגות.
האמנות והכתיבה, הדהרמה, הבודהה והסנגהה (קהילה), העיניים מלאות החיים של האחיינים שלי והמקומות בעולם שזכיתי להיות בהם.
המרחב להכיל והשמחה שבמפגש עם כל הגוונים של רגש ומחשבה.
כולם יכולים ללמד אותי ליצור, להתבונן, לנוע, לבטא ולפעול. לתת למה שנשאר להישאר ולצמוח אתי ולמה שנושר לנשור. והרפואה הסינית האהובה היא המקום שבו כל זה מתחבר ומקבל מילים חדשות להבהיר, או שקט לנוח בו.
כשהסברתי להם, הם אמרו: את יודעת מה, לכי על זה.
Comments